שישה דברים שלא ידעתם על החרם על המלחין ריכארד ואגנר

 

אתחיל בוידוי - אני מלחין. ואני מאוהב במוסיקה של ריכארד ואגנר, אבל מתעב את האישיות שלו.

 

מסיבות אלו, מאז ומתמיד הטרידו אותי השאלות הבאות:

מתי התחיל החרם על יצירות ואגנר בישראל ומדוע?

מדוע אנחנו כן מסכימים לשמוע יצירות של קארל אורף – חבר במפלגה הנאצית ומלחין נאצי מובהק, וגם יצירות של ריכארד שטראוס – שר המוסיקה של המשטר הנאצי (כן כן!), ולא מוכנים לשמוע את ואגנר?

 

ריכארד ואגנר

 

להלן שישה דברים שחשוב בעיניי לדעת על המלחין ריכארד ואגנר, ועל הסיפור הבלתי נגמר של החרם על יצירותיו בארצנו: 

 

דבר ראשון: ואגנר שינה את עולם האופרה לבלי היכר, ולתמיד!

 

ואגנר היה בראש ובראשונה מלחין אופרות. אתם יודעים, שיש כזה מקצוע- "מלחין אופרות". ישנם כמה מלחינים, שכמעט כל מה שכתבו היה אופרות. למשל: ורדי, ואגנר, פוצ'יני, רוסיני, גלוק ואחרים. בניגוד לבטהובן (שיש לו רק אופרה אחת), וברהמס ובאך שלא כתבו בכלל אופרות, ישנם מלחינים שמוצאים את עצמם רק בז'אנר האופרה. את ריכארד ואגנר ואת החדשנות שלו ואת הגדולה שלו אפשר להבין אך ורק בתחום האופרה.

 

מה היתה האופרה לפני ואגנר?

האופרה הראשונה בהיסטוריה נכתבה בסביבות שנת 1600, באיטליה. ומאז ועד תקופת ואגנר, מה היתה האופרה במשך יותר מ-200 שנה?

בידור להמונים. האופרה היתה מוצר מסחרי שנועד לספק את רצון הצרכן. ממש כמו כל מוצר מסחרי אחר. האופרה נחשבה להצלחה אם הקהל היה יוצא ממנה עם כמה מנגינות טובות לזמזם בדרך הביתה, ואם אנשים היו מדברים עליה לאחר מכן ברחוב, כמו שמדברים היום על "הישרדות" או "דה וויס".

 

 האופרה ריגולטו של ורדי

 

ואיך היתה מורכבת האופרה אז? ממה שנקרא "אריות"- שירים, ו"רצ'יטטיבים"- קטעי דיבור. אריה ורצ'יטטיב.

 

הקהל היה מוחא כפיים אחרי כל אריה (כמו בהופעת ג'אז, אחרי אילתור של כל אחד מהמבצעים), ואח"כ יש רצ'יטטיב, שנועד לקדם את העלילה לעבר קונפליקט כלשהו, ואז שוב אריה.

הרצ'יטטיב, תזכרו, הוא שמקדם את העלילה. והאריה, היא שמוסרת לנו על מצבה הרגשי של הדמות, מה היא חושבת, האם היא כועסת וכולי.

כלומר המוסיקה מוסרת באריה את הרגשות של הדמויות, כאשר העלילה נעצרת בכל פעם.

 

זה הוביל למצבים אבסורדיים ביותר- שבהם רגע לפני שהדמות מתה, כאשר הגיבורה שלנו עם חרב בבטן, היא עוצרת, פונה לקהל, ושרה במשך שבע דקות אריה על הסבל שהיא מרגישה ועל כך שהיא הולכת למות.

ואז הקהל מוחא כפיים, ואז (ורק אז!) הדמות מתה...

 

או כשפתאום מגיע האויב להתקיף את הגיבור, והוא עוצר ושר אריה של חמש דקות על כך שהחיילים כבר כאן ושהם הולכים להרוג אותו.

ומה החיילים עושים בינתיים? עומדים ומחכים שהוא יסיים לשיר, ואז הורגים אותו...

 

ואגנר, כמו גם מלחינים אחרים, יצא לשנות את הז'אנר הזה של האופרה, בכדי שיהיה יותר אמין, ושלא יהיו בו המצבים האבסורדיים האלה.

והנה דבריו של ואגנר עצמו על העליבות של האופרה בזמנו, מתוך מאמר תיאורטי שלו שנקרא "מוסיקת העתיד" (כאשר הכוונה היא כמובן למוסיקה שלו עצמו...):

 

"אני מעז להניח שמעולם לא העיקה בעיה זו על אמן כפי שהעיקה דווקא עלי. מעולם לא עמדו זה מול זה גורמים כה שונים- מצד אחד הטקסט והמוסיקה, ומן הצד השני בימת האופרה המודרנית, כלומר המוסד האמנותי הציבורי מעורר המחלוקת והמפוקפק ביותר של זמננו, ואת המחלוקות האלה עלי לישב זה עם זה.

ראיתי בַאופרה מוסד שייעודו הבלעדי כמעט הוא להציע בידור ושעשוע לאוכלוסייה משועממת ותאבת הנאות"

 

ובהמשך ואגנר מצטט מדבריו של וולטיר, שאמר בחריפות:

 

"מה שמטופש מדי כדי להיאמר- מושר!"

 

 וולטיר

 

ומה עשה ואגנר?

הוא שבר את החלוקה הזאת לאריות ורצ'יטטיבים, וניסה ליצור רצף מוסיקלי המשכי שבו גם העלילה, וגם הרגשות של הדמויות, מועברות בזמן יחסית אמיתי, ומבלי להקפיא פתאום את העלילה כדי שהדמות תשיר פתאום על מר גורלה, או על אהבתה לדמות אחרת.

בנוסף, הוא התעקש לא לקרוא ליצירותיו אופרות, אלא "דרמות מוסיקליות".

 

דבר שני: מדוע מחרימים את המוסיקה של ואגנר בארץ?

 

אם כן, מדוע לא מנגנים את ואגנר בארץ? להלן התשובות שבדרך כלל אנשים נוטים לומר:

  1. ואנגר היה אנטישמי

  2. ואגנר נוגן במחנות הריכוז וההשמדה הנאציים

  3. השפיע על הנאצים, גם אידיאולוגית

  4. היה סמל לנאצים

  5. רגישות עבור ניצולי השואה

  6. היטלר העריץ אותו באופן אישי

  7. המוסיקה שלו אנטישמית (יש שאומרים ממש נאצית)

  8. התוכן של האופרות שלו אנטישמי

 

החרם על ואגנר בארץ:

 

החרם התחיל למעשה, וזה סמלי ביותר, מיד לאחר ליל הבדולח.

 

וזה הסיפור שהיה:

ב- 12 לנובמבר 1938, היתה צריכה להיפתח העונה השלישית של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. התזמורת הוקמה ב-1936, ע"י ברוניסלב הוברמן, והורכבה ברובה מנגנים שנפלטו מאירופה לאחר עליית הנאצים לשלטון, בין בכפייה ובין ברצון, תוך שראו את מה שעומד לקרות.

 

המנצח של קונצרט הפתיחה של העונה היה ארטורו טוסקניני, מגדולי השמות בעולם הניצוח במאה ה-20, והפתיחה של הקונצרט היתה צריכה להיות פתיחה של אופרה של ואגנר "המייסטרזינגר מנירנברג".

ב-9 לנובמבר התרחשו אירועי ליל הבדולח בגרמניה, והם התקבלו בארץ בזעזוע עמוק, והוחלט להוריד את יצירתו של ואגנר, בין השאר גם בגלל השם השנוי במחלוקת- נירנברג, שבשם האופרה.

 

מאז אותו ערב ועד היום קיים חרם על יצירותיו של ואגנר בארץ, והנושא צץ מחדש כל כמה שנים, כאשר מישהו מנסה לארגן ביצוע של ואגנר, והרוחות נסערות בכל פעם מחדש.

מלחינים אנטישמיים או מלחינים אחרים שהיו ממש נאציים, כגון ריכארד שטראוס, וקארל אורף, שבהתחלה הוחרמו גם הם בארץ, לאט לאט חדרו לתוך העולם המוסיקלי שלנו.

 

לא כך ואגנר, שעד היום למעשה הוא לא מנוגן ע"י שום גוף ביצוע מרכזי בארץ.

מעניין לשים לב, שכל הסממנים האחרים של התרבות הגרמנית בכלל והנאצית בפרט, אשר הוחרמו ונודו במשך השנים, כולם נשברו לבסוף, ורק ואגנר נשאר עדיין מוחרם.

כלומר, אין לנו כל בעיה לקנות מוצרי טכנולוגיה גרמניים, גם אם אלו יוצרו על ידי חברות נאציות לחלוטין (ראו פרטים בהמשך), ורק עם ואגנר יש לנו עדיין בעיה קשה!

 

דבר שלישי: הידעתם שבשנות החמישים הוחרמה בארץ לחלוטין השפה הגרמנית?!

 

בשנת 1950, קבעה המועצה לביקורת סרטים ומחזות שאסור להעלות מופעים בשפה הגרמנית בארץ. זה הוביל לכך שכשהתזמורת הפילהרמונית רצתה לנגן יצירה של גוסטב מהלר, שהוא מלחין יהודי כידוע, אשר מושרת בשפה הגרמנית, היא קיבלה איסור על כך מהמועצה, שדרשה שהיצירה "השיר על הארץ" תושר בשפה אחרת.

אבסורד או לא?

 

השערוריה של 1981:

השערוריה הגדולה ביותר התולדות החרם, שהוא רצוף שערויות עד לימינו אנו,  היתה ב-1981. זו היתה הפעם הראשונה מאז שהחל החרם, שבה התזמורת הפילהרמונית ממש ניגנה יצירה של ואגנר!

עד אז, בכל פעם שהיה רצון לבצע ואגנר, הרוחות בארץ סערו כל כך לפני הקונצרט, שהתזמורת החליטה תמיד בסוף לרדת מהעניין.

ב-1981, התזמורת ניגנה קטע מתוך "טריסטן" של ואגנר. זה היה בניצוחו של זובין מהטה שהוא כידוע מנצח מהודו, והיתה לעובדה שמהטה הוא הודי חשיבות עצומה.

התמונה שהופיעה למחרת בעיתון היתה של אחד מסדרני הבמה של היכל התרבות, שהיה ניצול של מחנות הריכוז, עומד בקדמת הבמה וחושף את הצלקות שעל בטנו, בזמן שהתזמורת מנגנת את היצירה. לאחר הקונצרט הארץ געשה ורעשה. בכנסת דרשו לפטר את מהטה. הפילהרמונית הגיבה במינוי של מהטה למנהל המוסיקלי שלה לכל חייו. חוזה בלתי ניתן לשבירה.

הייתם מאמינים שואגנר הוא אחת הסיבות שלזובין מהטה היה חוזה לכל החיים בתזמורת הפילהרמונית?

 

 זובין מהטה

 

 

דבר רביעי: הידעתם שהיו עוד מלחינים אנטישמיים רבים אחרים?

 

מלחינים אנטישמיים נוספים: שופן, תיאודורקיס, ליסט, ויש גם את ריכארד שטראוס.

 

סיפורו של ריכארד שטראוס:

בביקורו הרביעי בישראל, בשנת 1953, כלל הכנר יאשה חפץ ברסיטלים שלו את הסונטה לכינור מאת ריכרד שטראוס. באותו זמן, רבים ראו בשטראוס מלחין נאצי, ויצירותיו היו אסורות, באופן לא רשמי, להשמעה בישראל, יחד עם אלה של ריכרד ואגנר.

אם כי עברו אז פחות מעשר שנים מאז השואה ועל אף פנייה של הרגע האחרון מצד שר החינוך הישראלי, חפץ טען בהתרסה, כי:

 

"המוזיקה עומדת מעל גורמים אלה... לא אשנה את התוכנית שלי. יש לי זכות לקבוע את הרפרטואר שלי."

 

במשך מסע הופעותיו, הסונטה של שטראוס התקבלה בדממת מוות. ואז, יאשה חפץ הותקף אחרי הרסיטל שלו בירושלים ליד בית המלון שבו שהה, על ידי אדם שחבט בזרועו הימנית במוט ברזל. כשהתוקף החל לברוח, הזעיק חפץ את מלוויו, שהיו חמושים, "תירו באיש הזה, הוא ניסה להרוג אותי".

התוקף נמלט ומעולם לא נמצא.

התקרית הגיעה לכותרות העיתונים וחפץ הכריז בהתרסה, שהוא לא יפסיק לנגן את שטראוס. איומים המשיכו להגיע, מכל מקום, והוא השמיט את שטראוס מן הרסיטל הבא ללא הסבר. הקונצרט הבא שלו בוטל לאחר שזרועו הימנית החלה לכאוב.

 

הוא עזב את ישראל ולא חזר עד 1970.

 

דבר חמישי: ואגנר ככל הנראה לא נוגן מעולם במחנות הריכוז וההשמדה הנאציים

 

האמנם?

 

זהו נושא רגיש מאין כמוהו, והעדויות עליו הן מעטות. להלן מסמך של ועדת החינוך והתרבות של הכנסת בנוגע לשאלת ואגנר:

 

"יש הטוענים שהתזמורות במחנות ההשמדה לא ניגנו ואף לא יכלו לנגן יצירות של ואגנר, הואיל והן "מסובכות" מכדי להיות מנוגנות על-ידי הרכב התזמורת במחנות.

עם זאת, בין שהדבר ארע במציאות ובין אם לאו, מהווה הדבר מיתוס והאמת ההיסטורית בעניין זה, הפכה זה מכבר למשנית בלבד"

 

יפים לעניין זה דבריו של נעם שריף בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת:

 

הוא הפך את המוסיקה שלו לסמל, וסמל הוא בלתי הפיך!

מי יכול לומר על צלב הקרס שהוא סמל הודי עתיק? אף אחד "

 

מצד אחד זה נכון. מצד שני היו עוד הרבה יצירות שנוגנו במחנות: למשל מאת בטהובן, ברוקנר, מארשים גרמניים עממיים.

והיצירה שנוגנה הכי הרבה במחנות הנאציים היתה של המלחין יוזף היידן דווקא!

למה?!

 

 רביעיית המיתרים של היידן, המכילה את ההמנון הגרמני

Deutschland Deutschland uber alles-

"גרמניה, גרמניה, מעל כולם. מעל כל דבר בעולם"

 

רביעיית המיתרים של יוזף היידן, "הקיסר", נכתבה כהזמנה על ידי הקיסר האוסטרי.

הפרק השני היה ההמנון של הקיסרים האוסטרים, והחל מ-1922 הפך להמנון של גרמניה, והיה אחד משני ההמנונים של גרמניה בתקופת הנאצים. השני היה "הורסט וסל".

גם היום, אגב, הוא עדיין ההמנון הרשמי של גרמניה. אותו המנון שהיה קיים בתקופת הנאצים (גרמניה עדיין מאמינה שהיא "מעל כולם, מעל כל דבר בעולם"...).

זאת כנראה דוגמא יחידה במינה, לסמל שהיה בשימוש בתקופת הנאצים, וגרמניה המשיכה להשתמש בו גם אחריהם.

 

דבר שישי: סמלים נאצים רבים אנחנו מקבלים ללא בעיה עד היום:

 

למשל, חברת פולקסווגן נוצרה בתקופת הנאצים, בשביל שלכל גרמני תהיה מכונית (באותה תקופה, לאחד מכל חמישה אמריקאים היתה מכונית, ורק לאחד מכל חמישים גרמנים).

מכונית עממית וזולה, זו היתה האידיאולוגיה של היטלר. וכך נוצרה החיפושית על פי ציור של היטלר עצמו (ראו למטה), על ידי פרדיננד פורשה (שעל שמו המכונית פורשה).

 

השם פולקסווגן- "מכונית העם", היה עוד אחד מעשרות חברות או איגודים שקראו לעצמם folks---. "עממי".

עיתונים נאצים, סלוגנים ברחובות, וגם חברת המכוניות פולקסווגן, כולם השתמשו במונח הזה, ומדהים שחוץ מחברת המכוניות הזאת, הגרמנים בימינו לא משתמשים במונח הזה יותר, בהיותו אחד הסמלים של התנועה הנאצית. בתקופת מלחמת העולם ה-2, כמו כל שאר החברות הגרמניות, גם פולקסווגן הפסיקה את הייצור הרגיל שלה של מכוניות, ועברה לייצר כלי נשק ואמצעי לחימה.

 היטלר עם מכונית החיפושית של חברת פולקסווגן

 ציור של אדולף היטלר עצמו (!) שהיווה את האבטיפוס למכונית החיפושית של פולקסווגן

 

החיפושית נקראה kdf wagen - ראשי תיבות בגרמנית של "עוצמה באמצעות השמחה". שם עם קונוטציות נאציות לחלוטין.

 

אז מה דעתכם - לקנות פולקסווגן או לא? ומה עם המותג חיפושית של חברת פולקסווגן?

האם מפריע לכם שמי שצייר את הצורה של דגם זה היה לא פחות מאשר אדולף היטלר?

 

והנה עוד סיפור: חברת סימנס- תאגיד האלקטרוניקה הגרמני, שהוא היום התאגיד הגדול באירופה, היה כמובן חברת נאצית בתק' מלחמת העולם ה-2.

סימנס העסיקה, כמו רוב החברות הגרמניות אז, עובדי כפייה יהודים ממחנות הריכוז, והיה להם מפעל לחשמל בתוך אושוויץ, שבו היא העסיקה את האסירים מהמחנה.

ואצל סימנס העסק אפילו מזעזע עוד יותר: סימנס היא החברה שייצרה את התנורים בבוכנוואלד, והלוגו שלהם מתנוסס על התנורים שם.

האם עכשיו יפריע לכם לקנות הביתה מכונת כביסה או תנור של חברת סימנס?

 

השערוריה של סימנס ב-2002:

מעשה פשוט לא יאומן שלהם קרה ב-2002,  כאשר הם רשמו כפטנט את השם "ציקלון", לסדרת מוצרים חדשה שלהם (תחת התת חברה Bosch), שכלל שואבי אבק וגם תנורים לאפייה...  לאחר תלונות רבות של ארגונים יהודיים, שלא יכלו להתעלם מהקונוטציות של המילה "ציקלון", היא החליטה לבטל את השם.

אבל המותג "ציקלון" עדיין קיים בגרמניה בלבד, לסדרת שואבי אבק.

ואתם: האם היה מפריע לכם לקנות שואב אבק מדגם "ציקלון" של חברת סימנס???

 

סיפור אחרון- מי ייצר ועיצב את בגדי האס אס השחורים?

לא אחר מאשר הוגו בוס, שהיום אנחנו מכירים כבושם.

הוגו בוס היה מעצב אופנה נאצי, והוא שעיצב את הבגדים השחורים הידועים לשמצה של האס אס וגם את המדים של תנועת הנוער "נוער היטלר".

והייצור, שוב,  נעשה על ידי עובדי כפייה ממחנות ריכוז.

האם זה יפריע לכם לקנות את הבושם בצורת רימון של חברת "הוגו בוס"??

 

אלה רק חלק מהסיפורים על חברות גרמניות שאנחנו קונים היום בלי בעיה את המוצרים שלהם.

ניתן למצוא סיפורים כאלה כמעט על כל חברה גרמנית: BMW, אאודי, מרצדס - להיטלר תמיד היו כמה מרצדסים, והוא היה הלקוח המפורסם ביותר שלה. הוא הפך ממש להיות הפרזנטור שלה בשנות שלטונו - תמיד הוא הופיע עם מכוניתו ועם הלוגו של מרצדס שעליה באופן גלוי וברור.

וגם ניתן למצוא סיפורים רבים על שיתופי פעולה בין הנאצים לבין חברות אמריקאיות כמו פורד מוטורס (כולנו יודעים שהנרי פורד מקים החברה היה אנטישמי גלוי!), או IBM.

 

ולסיכום, מה דעתכם - האם מותר להשמיע ואגנר בארץ או לא?

והאם לקנות מרצדס, חיפושית של פולקווסגן, מוצרים של אאודי, Bosch, סימנס, והוגו בוס, או לא?

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

שישה דברים שלא ידעתם על החרם על המלחין ריכארד ואגנר

April 9, 2017

1/1