בטהובן

הרצאה לדוגמא

 

לפניכם הרצאה לדוגמא, מתוך הסדרה "המוסיקה שאינה נגמרת".

אתם מוזמנים לעבור עליה תוך כדי צפיה בקטעי הוידאו, בשביל חוויה מלאה יותר. 
בהרצאה המקורית נוספו עוד הדגמות בנגינה חיה, הדגמות אודיו, דיון עם הקהל, ועוד כמה הפתעות...

 

נושא ההרצאה:

המנצח - מי צריך אותו? 

(או: האיש המוזר העומד ומנפנף בידיו...)

 

נפתח בציטוט של דברי הכנר פבלו דה סרסטה, למלחין גרנדוס:

 

"אנריקה, אתה יודע מה קורה בימינו? אני מתכוון למנצחים הללו עם המקלות הקטנים שלהם. הם אינם מנגנים, אתה מבין. הם עומדים מול התזמורת, מנופפים במקלות הקטנים שלהם, ועל זה עוד משלמים להם! עכשיו נניח, אנריקה, נניח שאין שם תזמורת והם עומדים שם לבדם. האם ישלמו להם את אותו התשלום- להם ולמקלות הקטנים שלהם?"

 

היום נדבר על אחד הדברים המוזרים ביותר שהמוסיקה הצמיחה מתוכה: המנצח.

 

מדוע מוזר? כי המנצח הוא למעשה מבצע, אבל ללא כלי נגינה...

כלומר הוא לא מלחין, ולא מוסיקולוג - חוקר מוסיקה.

הוא מבצע, והוא מופיע בפני קהל. והוא בעצם המוסיקאי המבצע

היחידי, שאין לו כלי.

 

שאלות המפתח שלנו היום הן שתיים:

  • מה הוא הכלי של המנצח?
  • בשביל מה צריך אותו שם בכלל?
 
[וידאו: ברנשטיין בחזרה על שוסטקוביץ' - סימפוניה מס' 5]

 

איך הם מצליחים להיות ביחד?

הרבה חזרות, קשר עין וג'סטות גופניות אחד לשני.

 

התזמורת ללא מנצח:

כיום כל התזמורות הגדולות עובדות עם מנצח, ללא שום יוצא מן הכלל בחצי הכדור המערבי. קיימים נסיונות, בעיקר בגוש הקומוניסטי, להקים תזמורות ללא מנצח, כדי להראות שאין איש אחד שהוא הקובע אלא משהו קומוניסטי יותר.

התזמורת הקאמרית של פראג היא כזאת, והם מבצעים כמעט רק מוסיקה מהתקופה הקלאסית. הם עובדים ללא מנצח, והפכו למפורסמים בכל העולם.

 

אבל דרושות להם לפחות פי 10 יותר חזרות מאשר לתזמורת רגילה, וחזרת תזמורת זה דבר יקר מאין כמוהו: רק תחשבו לבד: 100 נגנים בתזמורת פילהרמונית, שמקבלים כמה מאות שקלים (או דולרים) לחזרה, והרי לכם עסק יקר מאוד, כל שעה כזאת של תזמורת!

 

סיפורו העצוב של לולי:

כאמור, תפקידו הראשוני והיחידי של המנצח היה לספור, וכל המנצחים הראשונים היו כאלה. סופרים בלבד.

באשר לניצוח עצמו, המנצחים של אז לא היו מנצחים כמו היום, בעזרת תנועות הידיים, אלא הם היו מקישים את הקצב, עם הידיים בצדי הצ'מבלו, או שהם היו מקפלים חוברת תווים ובעזרתה מקישים את הקצב על עמוד תווים.

 

גתה שביקר בונציה ב- 1786, שמע שם קונצרט ואח"כ כתב כך:

 

"הקונצרט היה יכול להיות הרבה יותר מהנה, אילולא היה המנצח הארור דופק את הקצב עם גיליון תווים מגולגל בצורה מעליבה כל-כך, כאילו הוא מלמד תלמידים בבית-ספר. אני יודע שמכות קצב כאלה שכיחות אצל הצרפתים, אך מהאיטלקים לא ציפיתי לדבר כזה. למרות זאת, נראה שהקהל רגיל לזה"

 

ועכשיו אל אחת היצירות עם הסיפור הטרגי ביותר בעולם המוסיקה הקלאסית.

היצירה שהרגה את המלחין שכתב אותה!! מי היה מאמין, זה סיפור שאכן התרחש במציאות.

 

[וידאו: סימפוניה מתוך "טה דאום" של לולי.]

 

אומרים לעתים שהרקוויאם הרג את מוצרט. מי שראה את הסרט "אמדאוס", מוצרט ממש אומר שם על היצירה הזאת ש"היא הורגת אותו". אבל יש מקרה מצער הרבה יותר, שבו יצירה הביאה ממש למותו של המלחין, לא כמטאפורה אלא באופן פיזי ממש!

 

וזו היצירה שראינו הרגע: הסיפור של מותו של המלחין לולי נשמע כמעט פארודי אבל זהו מקרה אמיתי שכך אירע: הייתה באותם תקופה שיטה להקיש את הקצב בעזרת מוט ברזל, שהמנצחים היו מחזיקים בידיהם ומקישים איתו על הרצפה. המלחין הצרפתי ז'אן בטיסט לולי השתמש גם הוא בשיטה הזאת. לולי היה מלחין הבית של "מלך השמש" לואי ה-14. ופעם אחת, בשנת 1687, בזמן ניצוח על הטה דאום שלו, הוא דפק לעצמו בטעות את המוט הזה ברגל בזמן קונצרט, ומת לאחר 3 חודשים מזיהום כתוצאה מהתאונה הזאת.

 

זהו המוות היחידי שידוע לנו שנגרם כתוצאה מניצוח...

 

למרבה הפלא השיטה הזאת נמשכה באופרה הצרפתית עד אמצע המאה ה-19, רק ככל הנראה המשתמשים השתדלו להיות יותר זהירים...

 

שיטת שני המנצחים:

באירופה של המאה ה- 18 הייתה נהוגה שיטת ניצוח מאוד מיוחדת שהגיעה מאיטליה. ואותה שיטת ניצוח באיטליה צמחה מתוך האופרה. שיטת הניצוח היתה מאוד מיוחדת והיא כללה שני מנצחים שניצחו בו זמנית.

הראשון, שברוב המקרים היה המלחין עצמו, שניגן בצ'מבלו וגם סימן לזמרים מתי הם צריכים לשיר, הוא כונה: il maestro al cembalo. המנצח השני היה למעשה הכנר הראשי שכונה: capo d`orchestra, ראש התזמורת, והוא היה אחראי על הובלת התזמורת, בעזרת ג'סטות בולטות עם הכינור.

 

כמובן ששיטה כזאת שיש בה חלוקת סמכויות מביאה איתה הרבה בלבול, שלא לדבר על ויכוחים ומריבות. אבל אותה שיטה נמשכה במקומות מסוימים עד אמצע המאה ה-19.

השיטה הזאת הונהגה גם מחוץ לאיטליה, בארצות שבהן ביצעו לא רק אופרות אלא גם מוסיקה אינסטרומנטלית. אבל בכל מקרה החלוקה היתה ברורה: כאשר היו מבצעים יצירה למקהלה היה יוצא המנצח ומנצח על המקהלה. ואם באותו קונצרט הייתה גם יצירה לתזמורת, הכנר הראשון היה מנצח על התזמורת. כל אחד היה אחראי על החלק שלו.

 

עד שהגיעה הסימפוניה התשיעית של בטהובן. והסימפוניה התשיעית של בטהובן העמידה את המנצחים בפני דילמה חסרת תקדים. מדוע?

 

השאלה היתה מי ינצח על הסימפוניה ששלושת הפרקים הראשונים אינסטרומנטליים והרביעי מקהלתי? המנצח שאחראי על המקהלה או הכנר שאחראי על התזמורת?

ומה היו עושים, למשל בתזמורת הגוונטהאוס הגרמנית המפורסמת? על שלושת הפרקים הראשונים היה מנצח הכנר הראשון, ואז היה נכנס מנצח המקהלה ומנצח על שאר הסימפוניה. והדבר הזה נמשך מ- 1817 עד שמנדלסון הגיע לתזמורת ב- 1835 ועשה שם א הרפורמה המפורסמת שלו.

 

בשלב כלשהו, הסמכות הדואלית (שני המנצחים בו זמנית) הצטמצמה לכדי סמכות אחת ויחידה – מנצח אחד.

 

ניהול חזרות:

תפקיד נוסף למנצח הוא ניהול החזרות, כאשר למעשה, את רוב העבודה המנצח עושה דווקא מאחורי הקלעים, מה שהקהל לא רואה. והכל מתחיל בעצם מזה שהמנצח צריך ללמוד לבדו את היצירה שהוא הולך לנצח עליה.

תחשבו על זמר שצריך ללמוד שיר. זמר הרי לא יכול לשיר יותר מצליל אחד ברגע נתון, רק אחד אחרי השני. לכן הוא צריך ללמוד רק קו מוסיקלי אחד.

בפסנתר לעומת זאת, אפשר לנגן צלילים רבים בבת אחת, ולכן פסנתרן, כשהוא לומד יצירה לפסנתר, צריך ללמוד מספר גדול של צלילים בבת אחת.

 

המנצח המסכן שלנו, צריך ללמוד מספר עצום של צלילים, ולמעשה הוא צריך ללמוד את כל התפקידים של כל הנגנים בתזמורת ולדעת איך הם נשמעים בבת אחת.

 

בפרטיטורה כמו של פולחן האביב למשל, תגלו שלכל כלי כמעט יש "תפקיד" שונה. כלומר כל כלי מנגן משהו קצת אחר, והמנצח המסכן- הוא היחיד שחייב לדעת את התפקידים של כולם!

 

נגן אבוב בתזמורת למשל, לא יודע בכל רגע נתון מה מנגנים הכינורות. זה פשוט לא העסק שלו.

בדיוק כמו שבחברת ג'נרל מוטורס, האחראי על התקנת המגבים למכוניות, אין לו מושג איך עובד מיכל הדלק. זה לא התחום שלו. ולכן תזמורת, לטוב ולרע, מורכבת מברגים קטנים המתפקדים ביחד כיחידה אחת.

 

סיכום

אם נחזור לדוגמא של ג'נרל מוטורס, גם תאגיד ענק וגם תזמורת יכולים להסתדר למשך שבוע או חודש ללא מנכ"ל. אולי אפילו יותר, תגידו אתם... אבל אין ספק בכלל, שהם יעבדו בצורה הרבה יותר יעילה ואפקטיבית, כאשר יש להם מנצח / מנכ"ל, ועוד אם הוא מנצח / מנכ"ל ממש טוב ומוכשר- אז התזמורת / תאגיד יפרחו וישגשגו.

 

כלומר הכרחי או לא הכרחי? תלוי את מי שואלים, תלוי מה התקציב, תלוי מה גודל התזמורת, ותלוי מה הרפרטואר שהתזמורת רוצה לבצע.

כלומר, במקום לענות על השאלה הקריטית הזאת - צריך או לא צריך מנצח - רק סיבכנו את המצב עוד יותר...

 

ונסיים בציטוט של לאונרד ברנשטיין עצמו:

 

"בכל פעם שאני עומד לצאת אל הבמה לנצח, משהו דוחף אותך אל הבמה. איזה שדון מאחוריך. למעשה, זה דוחף אותך לרצות ללכת ולהסתכל בדבר המטורף הזה על הדוכן, ואכן, דבר מטורף הוא! אדם מבוגר עומד על דוכן ומנפנף סביב בזרועותיו: הבלים! אך משהו דוחף אותי לכך שאיאלץ לעשות זאת. זה נכפה עלי. אין כל ספק בדבר – זה מין טירוף..."

 

אכן, טירוף. ואל תשכחו שהמלחין ז'אן בפטיסט לולי אפילו מת תוך כדי הטירוף הזה...

 

ד"ר עמית ויינר

מרצה על מוסיקה קלאסית לקהל הרחב

חבר בסגל המורים הבכיר של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים

 

 

© כל הזכויות על התוכן שמורות לד"ר עמית ויינר

הרצאות מוסיקה קלאסית

 

 

אם כן, מה הוא הכלי של המנצח?

הכלי של המנצח הוא למעשה כל הגוף שלו.

הידיים, המקל, העיניים והבעות הפנים, וכל שפת הגוף שלו.

 

תפקידי המנצח:

מה עושה המנצח? המנצח עולה על הבמה, נעמד מול התזמורת... ומנפנף.

וכולנו שואלים את עצמנו כל פעם מחדש - בשביל מה צריך אותו? הרי לנפנף בידיים לא מוציא מוסיקה. נסו לנפנף מול הראי, ותיווכחו כי הראי לא יתחיל פתאום לנגן את החמישית של בטהובן...

המוסיקה יוצאת מהכלים של הנגנים, של התזמורת.

 

[נסתכל לרגע שנית על הוידאו של לאונרד ברנשטיין]

 

לכל נגן בתזמורת יש עמוד עם תווים. לכל נגן התפקיד שלו. התזמורת מורכבת מנגנים מקצועיים ביותר.

ואני שואל אתכם: הם לא יכולים לנגן לבד? מה ברנשטיין עושה? בשביל מה צריך אותו? האם תזמורת יכולה לנגן ללא מנצח?

 

אלו שאלות שהקהל (וגם המוסיקאים עצמם!) שואלים את עצמם כבר כמה מאות שנים.

בואו נתחיל לדון בבעיה סבוכה זאת.

 

ראשית, השאלה האם תזמורת יכולה לעבוד בלי מנצח דומה לשאלה האם חברת ג'נרל מוטורס יכולה לעבוד ללא המנכ"ל. הרי המנכ"ל לא מייצר אף מכונית בעצמו. ואם הוא חולה שבוע, עדיין המכוניות במפעלים ימשיכו להיות מיוצרות.

 

מנהל בית הספר למוזיקה Manness בניו יורק אמר פעם שהוא הרבה פחות חשוב מאנשי הניקיון של המוסד! אם הוא מחסיר שבוע, המוסד ממשיך לתפקד יפה מאוד. ואם אנשי הניקיון חסרים שעתיים שלוש, המוסד הופך תוך רגע לדיר חזירים...

 

אז למה בעצם צריך מנכ"ל לחברה או מנצח לתזמורת?

תפקידי המנצח הם רבים מאוד: לנהל חזרות; לדאוג ששינויי הטמפו יהיו ביחד; לאחד את הפרשנות - לפנינו 100 נגנים שכל אחד חושב קצת אחרת ויותר גרוע, מרגיש קצת אחרת גבי היצירה. מי יחליט מה בסוף לעשות?; להיות ה"בוס"; וחשוב ביותר - במוסיקה מסוף המאה ה-19 ואילך, ובמיוחד במוסיקה מודרנית, כבר כמעט בלתי אפשרי ללא מנצח!

 

מתי התחיל עניין הניצוח?

אם כן, למנצח יש תפקידים רבים, שנוצרו והתווספו במהלך השנים, מאז אותו רגע בהיסטוריה של המוסיקה שבו הורגש הצורך במנצח. קשה להצביע בדיוק על הרגע הזה, אנחנו יודעים שבשלב מסוים, כאשר הרכב הנגנים בתזמורת הלך וגדל, והרי ככל שהתזמורת יותר גדולה, צריך יותר את המנצח, אולמות הקונצרטים גדלו, והיצירות נעשו יותר מסובכות, נוצר מצב שהצריך אדם אחד שידאג לכך שכולם ינגנו יחד.

אבל מסתבר שמקצוע הניצוח הוא מקצוע עתיק יומין והופיע עוד הרבה לפני המוסיקה שאנחנו מכנים היום: "מוסיקה קלאסית".

 

אחת העדויות הראשונות למנצח היא מיוון של שנת 709 לפני הספירה, והיא מספרת על מנצח שישב בעמדה גבוהה וסימן את הקצב בעזרת הנפה של מוט מזהב, ועוד מתועד שהתזמורת שעליה הוא ניצח כללה 800 נגנים. (שזה הרבה יותר אפילו בהשוואה לתזמורת פילהרמונית בימינו, שיש בה כ- 100 נגנים פחות או יותר).

 

ומה היה לפני שהיה מנצח?

איך נראתה המוסיקה הקלאסית לפני שהיה מנצח? המנצח בעולם המוסיקה הקלאסית הוא מקצוע מאוד צעיר.

חוץ מבאופרה, כל המוסיקה האינסטרומנטלית עד המאה ה-19 היתה מבוצעת כמו שמופיעות היום להקות רוק (או הרכבי ג'אז קטנים). האם ראיתם פעם להקת רוק עם מנצח? כמובן שלא!

 

כך היתה המוסיקה מבוצעת:

il giardino armonico, מנגנים קונצ'רטו  לחלילית של ויואלדי, ללא מנצח!

 

[וידאו: Vivaldi - il giardino armonico]

 

לראש העמוד
לראש העמוד
לראש העמוד