אולפני קולנוע וטלוויזיה של המלחין עמית ויינר

אומרים לעתים שהרקוויאם הרג את מוצרט. מי שראה את הסרט "אמדאוס", מוצרט ממש אומר שם על היצירה הזאת ש"היא הורגת אותו". אבל יש מקרה מצער הרבה יותר, שבו יצירה הביאה ממש למותו של המלחין, לא כמטאפורה אלא באופן פיזי ממש!

 

וזו היצירה שראינו הרגע: הסיפור של מותו של המלחין לולי נשמע כמעט פארודי אבל זהו מקרה אמיתי שכך אירע: הייתה באותם תקופה שיטה להקיש את הקצב בעזרת מוט ברזל, שהמנצחים היו מחזיקים בידיהם ומקישים איתו על הרצפה. המלחין הצרפתי ז'אן בטיסט לולי השתמש גם הוא בשיטה הזאת. לולי היה מלחין הבית של "מלך השמש" לואי ה-14. ופעם אחת, בשנת 1687, בזמן ניצוח על הטה דאום שלו, הוא דפק לעצמו בטעות את המוט הזה ברגל בזמן קונצרט, ומת לאחר 3 חודשים מזיהום כתוצאה מהתאונה הזאת.

 

זהו המוות היחידי שידוע לנו שנגרם כתוצאה מניצוח...

 

למרבה הפלא השיטה הזאת נמשכה באופרה הצרפתית עד אמצע המאה ה-19, רק ככל הנראה המשתמשים השתדלו להיות יותר זהירים...

 

שיטת שני המנצחים:

באירופה של המאה ה- 18 הייתה נהוגה שיטת ניצוח מאוד מיוחדת שהגיעה מאיטליה. ואותה שיטת ניצוח באיטליה צמחה מתוך האופרה. שיטת הניצוח היתה מאוד מיוחדת והיא כללה שני מנצחים שניצחו בו זמנית.

הראשון, שברוב המקרים היה המלחין עצמו, שניגן בצ'מבלו וגם סימן לזמרים מתי הם צריכים לשיר, הוא כונה: il maestro al cembalo. המנצח השני היה למעשה הכנר הראשי שכונה: capo d`orchestra, ראש התזמורת, והוא היה אחראי על הובלת התזמורת, בעזרת ג'סטות בולטות עם הכינור.

 

כמובן ששיטה כזאת שיש בה חלוקת סמכויות מביאה איתה הרבה בלבול, שלא לדבר על ויכוחים ומריבות. אבל אותה שיטה נמשכה במקומות מסוימים עד אמצע המאה ה-19.

השיטה הזאת הונהגה גם מחוץ לאיטליה, בארצות שבהן ביצעו לא רק אופרות אלא גם מוסיקה אינסטרומנטלית. אבל בכל מקרה החלוקה היתה ברורה: כאשר היו מבצעים יצירה למקהלה היה יוצא המנצח ומנצח על המקהלה. ואם באותו קונצרט הייתה גם יצירה לתזמורת, הכנר הראשון היה מנצח על התזמורת. כל אחד היה אחראי על החלק שלו.

 

עד שהגיעה הסימפוניה התשיעית של בטהובן. והסימפוניה התשיעית של בטהובן העמידה את המנצחים בפני דילמה חסרת תקדים. מדוע?

 

השאלה היתה מי ינצח על הסימפוניה ששלושת הפרקים הראשונים אינסטרומנטליים והרביעי מקהלתי? המנצח שאחראי על המקהלה או הכנר שאחראי על התזמורת?

ומה היו עושים, למשל בתזמורת הגוונטהאוס הגרמנית המפורסמת? על שלושת הפרקים הראשונים היה מנצח הכנר הראשון, ואז היה נכנס מנצח המקהלה ומנצח על שאר הסימפוניה. והדבר הזה נמשך מ- 1817 עד שמנדלסון הגיע לתזמורת ב- 1835 ועשה שם א הרפורמה המפורסמת שלו.

 

בשלב כלשהו, הסמכות הדואלית (שני המנצחים בו זמנית) הצטמצמה לכדי סמכות אחת ויחידה – מנצח אחד.

 

ניהול חזרות:

תפקיד נוסף למנצח הוא ניהול החזרות, כאשר למעשה, את רוב העבודה המנצח עושה דווקא מאחורי הקלעים, מה שהקהל לא רואה. והכל מתחיל בעצם מזה שהמנצח צריך ללמוד לבדו את היצירה שהוא הולך לנצח עליה.

תחשבו על זמר שצריך ללמוד שיר. זמר הרי לא יכול לשיר יותר מצליל אחד ברגע נתון, רק אחד אחרי השני. לכן הוא צריך ללמוד רק קו מוסיקלי אחד.

בפסנתר לעומת זאת, אפשר לנגן צלילים רבים בבת אחת, ולכן פסנתרן, כשהוא לומד יצירה לפסנתר, צריך ללמוד מספר גדול של צלילים בבת אחת.

 

המנצח המסכן שלנו, צריך ללמוד מספר עצום של צלילים, ולמעשה הוא צריך ללמוד את כל התפקידים של כל הנגנים בתזמורת ולדעת איך הם נשמעים בבת אחת.

 

בפרטיטורה כמו של פולחן האביב למשל, תגלו שלכל כלי כמעט יש "תפקיד" שונה. כלומר כל כלי מנגן משהו קצת אחר, והמנצח המסכן- הוא היחיד שחייב לדעת את התפקידים של כולם!

 

נגן אבוב בתזמורת למשל, לא יודע בכל רגע נתון מה מנגנים הכינורות. זה פשוט לא העסק שלו.

בדיוק כמו שבחברת ג'נרל מוטורס, האחראי על התקנת המגבים למכוניות, אין לו מושג איך עובד מיכל הדלק. זה לא התחום שלו. ולכן תזמורת, לטוב ולרע, מורכבת מברגים קטנים המתפקדים ביחד כיחידה אחת.

 

סיכום

אם נחזור לדוגמא של ג'נרל מוטורס, גם תאגיד ענק וגם תזמורת יכולים להסתדר למשך שבוע או חודש ללא מנכ"ל. אולי אפילו יותר, תגידו אתם... אבל אין ספק בכלל, שהם יעבדו בצורה הרבה יותר יעילה ואפקטיבית, כאשר יש להם מנצח / מנכ"ל, ועוד אם הוא מנצח / מנכ"ל ממש טוב ומוכשר- אז התזמורת / תאגיד יפרחו וישגשגו.

 

כלומר הכרחי או לא הכרחי? תלוי את מי שואלים, תלוי מה התקציב, תלוי מה גודל התזמורת, ותלוי מה הרפרטואר שהתזמורת רוצה לבצע.

כלומר, במקום לענות על השאלה הקריטית הזאת - צריך או לא צריך מנצח - רק סיבכנו את המצב עוד יותר...

 

ונסיים בציטוט של לאונרד ברנשטיין עצמו:

 

"בכל פעם שאני עומד לצאת אל הבמה לנצח, משהו דוחף אותך אל הבמה. איזה שדון מאחוריך. למעשה, זה דוחף אותך לרצות ללכת ולהסתכל בדבר המטורף הזה על הדוכן, ואכן, דבר מטורף הוא! אדם מבוגר עומד על דוכן ומנפנף סביב בזרועותיו: הבלים! אך משהו דוחף אותי לכך שאיאלץ לעשות זאת. זה נכפה עלי. אין כל ספק בדבר – זה מין טירוף..."

 

אכן, טירוף. ואל תשכחו שהמלחין ז'אן בפטיסט לולי אפילו מת תוך כדי הטירוף הזה...

 

ד"ר עמית ויינר

מרצה על מוסיקה קלאסית לקהל הרחב

חבר בסגל המורים הבכיר של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים

 

 

© כל הזכויות על התוכן שמורות לד"ר עמית ויינר

הרצאות מוסיקה קלאסית