top of page
  • Amit Weiner

מהי השראה? ואיך לומדים לפתח אותה?


על פי הספר של סטפן נחמנוביץ' Free Play יש כמה שמות למוזה, להשראה.


המקור להשראה היצירתית תוארה לאורך ההיסטוריה בתרבויות העולם כגבר, אישה, או כילד.


המילה Muse היא ההתגלמות הנשית של ההשראה

המילה Genius ההתגלמות הגברית שלה


המוזה הנשית היא המוכרת לנו מתוך תשע המוזות של המיתולוגיה היוונית.

השורשים שלה הולכים מתחילים ממקום עמוק ביותר של המושג של "אמא אדמה", או Erda במיתולוגיה הנורדית שגם ואגנר לקח ממנה את הסיפור של טבעת הניבלונג.

זה מושג קדום מאוד שהיה בכל התרבויות הקדומות, כמו גאיה Gaya בתרבות היוונית העתיקה, או Terra בתרבות הרומית.


והמוזה בדמות הילד היא הדמות האלגורית של המשחק, הילד המשחק כבסיס למוזה האנושית. מעניין!

בדרך כלל אנחנו חושבים על המוזה, ההשראה כעל מקור נצחי, חיצוני לנו היוצרים, שהיוצר מקבל ממנו רעיונות, או משהו יצירתי.

אבל המיתוס ההודי של גאנש Ganesh, הופך את היחסים הללו.



במיתוס הזה ההשראה באה מבפנים, מהחב של המשורר ויאסה Vyasa, בלי צורך בשום הסבר או מקור אלוהי או חיצוני.

ומה שמגיע מבחוץ זה "הטכניקה".


ועכשיו למשהו מדהים באמת!


ביוונית המילה Techne היא אמנות. מהמילה הזאת מגיעה המילה "טכנולוגיה":

טכנו = אמנות.

לוגיה = תורה (דרך הגיונית לניסוח דברים).


כלומר באופן הכי מפתיע שיכול להיות, "טכנולוגיה" זה בעצם "תורת האמנות".


כלומר ההפרדה שיש כיום בין "טכניקה" לבין "אמנות", בדרך כלל אומרים שיש את הצד של ההשראה באמנות, החלק הרוחני יותר, ויש את הצד הטכני יותר, היבש והלא רוחני - כל זה בתרבויות הקדומות של יוון ורומא היה הפוך.


החלק ה"טכני" היה החלק האמנותי, כלומר החלק של ההשראה שבאה מבחוץ, ולא החלק היבש של תהליך היצירה.


בפעם הבאה שאתם אומרים למישהו שהוא "טכני" מדי, או שהוא משתמש בביטויים "טכניים" מדי, אתם בעצם אומרים לו שהוא "אמנותי" מדי😀💡