יום העצמאות שמח לכולם!
במאמר הזה נדון באחד הנושאים שמרתק אותי כבר שנים רבות -
מהו המקור של המנון "התקווה"?
האם זה סמטנה כמו שהרבה טוענים?
מי הראשון ששר את המנון התקווה?
האם התקווה זו מוסיקה ישראלית, מהי למעשה מוסיקה ישראלית, והאם יש בה משהו שמאפיין אותנו, הישראלים?
ובמה ההמנון שלנו הוא שונה מכל ההמנון של כל מדינה אחרת בעולם?
אז בואו נצלול ישר פנימה!
"ולנו יש פלאפל" - כך אומר השיר.
השאלה שלנו היום היא: האם יש לנו באמת מוסיקה ישראלית? או שגם את זה, כמו את הפלאפל, השאלנו מתרבויות אחרות?
הפלאפל הוא מאכל מצרי והוא קיים כבר כמעט אלף שנה!
הוא מאכל ישראלי בדיוק כמו ה"סלט הישראלי" בארומה- שזה סלט ירקות ים תיכוני לכל דבר, כלומר לא באמת "ישראלי" 😊
אז איפה הכל מתחיל?
בואו נשים את הדברים על השולחן - המקור של "התקווה" הוא השיר הרומני המפורסם "העגלה והשוורים". Carul cu Boi. תקשיבו לשיר שבוידאו שלהלן:
נשמע לכם מוכר?
אז זה היה שיר איכרים רומני, פשוט ובנאלי לחלוטין, שהפך להמנון.
ואין כאן שום סוד וגם שום דבר חדש.
מי שחיבר למילים של נפתלי הרץ אימבר (שאגב גם הן נכתבו ברומניה- בעיר יאסי, כשאימבר היה בן 22 בלבד! אימבר היה אמנם ציוני, אבל בעיקר נווד. הוא התגורר במדינות רבות, ורק ב-4 שנים מתוך חייו שהה בארץ) את המנגינה של השיר הרומני הפשוט הזה, היה אחד החלוצים בראשון לציון- שמואל כהן.
שמואל כהן?! מי זה אותו שמואל כהן, ואיך לא שמענו עליו עד עכשיו?
הרי הוא למעשה האיש שיצר את המנון "התקווה"!
אבל זה הולך הרבה יותר לעומק מזה.
המנגינה הזאת, לפחות חלק ממנה, קיים בעוד הרבה שירים - גם שירים רומניים עם טקסטים אחרים, וגם שירי עם משבדיה, אוקראינה, ספרד, הולנד, ועוד כל מיני. כל אלה משתמשים באותה מנגינה שעליה מבוססת "התקווה" שלנו. בואו נשמע דוגמא איטלקית מהמאה ה-17:
הריקוד ממנטואה - עוד אחת מהמנגינות שמזכירות את המנון "התקווה"
שמעתם שזה מתחיל בדיוק כמו "התקווה?
והדוגמא המפורסמת של המלחין הצ'כי סמטנה, שביצירתו "מולדתי"- Moldava משתמש באותה מנגינה, והרבה חשבו במשך שנים שזה היה המקור להתקווה ולא השיר הרומני:
וולטבה - מתוך מולדתי של סמטנה, הדוגמא המפורסמת ביותר, שבמשך שנים רבות כולם חשבו שזה המקור להמנון שלנו.
אוקיי, אז זהו? גילינו את המקור להמנון?
לא בדיוק. עכשיו נצלול לעובי הקורה, הנושא הוא עמוק בהרבה בעיניי.
שימו לב: בשביל הצ'כים זאת היא המוסיקה הלאומית שלהם.
הם שומעים את הולטאבה ומתרגשים. "זה מדבר עלינו!" וגם בשביל השבדים זאת היא המוסיקה הלאומית. ובשביל הרומנים זהו שיר איכרים פשוט. ובשבילנו זאת מוסיקה כמעט קדושה- ההמנון שלנו.
אז מה הולך פה? האם לדעתכם זה מותר? האם זה נפוץ? האם המנון של מדינה לא צריך להיות ייחודי, ולאפיין את העם ואת המדינה שלו באיזושהי דרך?
איך קרה הדבר הזה? למה כולם גונבים מכולם, ולמה אנחנו גנבנו דווקא את ההמנון שלנו מהרומנים?
מספר על כך שמואל כהן, האיש שאשם בגניבה.
והוא לא מסתיר אותה לרגע. הוא אשר חיבר בשנת -1888 בין המילים של אימבר למנגינה הרומנית, ויצר למעשה את ההמנון, בדיוק 60 שנה לפני קום מדינת ישראל!
וכך הוא כתב, שנים רבות לאחר מכן:
"בימים הראשונים לא נמצאו בינינו מוסיקאים בארץ, ולשירי ציון הראשונים היינו מוכרחים להשתמש בחיקוי ניגונים של שירי נכר. למשל השיר "חושו אחים חושו", שהושר בניגון רוסי ידוע.
בימים ההם התגורר בראש פינה המשורר נפתלי הרץ אימבר, והוא נתן לאחי את קובץ שיריו "ברקאי"
(שזה ספר השירים שבו התפרסם השיר המקורי- שנקרא "תקוותינו").
מכל השירים מצא חן בעיני ביותר השיר "תקוותינו", וביחוד בגלל חרוזיו האחרונים: "כי עִם אחרון היהודי אחרון תקוותינו" (שכמובן לא מושר בהמנון שלנו).
במולדתי רומניה היינו רגילים לשיר במקהלה את השיר הרומני "אויס ציא",
אשר איתו היינו מזרזים את השוורים בשעת חרישה.
והנה, בבואי ארצה, החילותי אני הראשון לשיר את "התקווה" על פי המנגינה הזרה שידעתי.
תחילה לא זכו לא השיר ולא המנגינה לתשומת לב.
לא עלה על דעתינו לעשות את "התקווה" להימנון הלאומי שלנו. השיר "משמר הירדן" הושר אז כהמנון לאומי.
אבל הקהל העדיף את הנעימה של "התקווה", והשיר נתפרסם בעם כולו ונעשה להמנון הציוני.
ויורשה לי להגיד, כי מפעם לפעם, מדי השתתפי באסיפות, בועידות, ושיר "התקווה" מושר "באופן רשמי", אני נזכר איך שרתי אותו לראשונה, ואני חושב עצמי למאושר, כי זכיתי להיות ראשון השרים את שיר התקווה"
זהו. איזה מרגש! זה האיש אשר יצר את המנון "התקווה", ולא שמענו עליו אפילו עד היום!
ואין כאן כל סוד. ושום חרטה. התקווה מועתק, צליל צליל, משיר עם רומני, שנועד לגרום לשוורים לזוז יותר מהר בזמן חרישה😊
בואו נעצור על זה רגע - ההמנון שלנו, היה שיר רומני, שהיו שרים אותו לשוורים כדי שיחרשו יותר מהר!!
אוקיי, נרגענו מהנושא הזה, זמן להמשיך הלאה, אל המילים של ההמנון, ואל ההתנגדויות הרבות שהיו לו לאורך השנים:
הטקסט המקורי של "התקווה":
נפתלי הרץ אימבר- 1856-1909
לא הרבה יודעים את זה, אבל השיר המקורי של נפתלי הרץ אימבר, הוא שונה מאוד מהגירסה הסופית שאותה אנחנו שרים היום.
הנה לפניכם הגירסה של ההמנון כפי שאנחנו מכירים אותו, והשיר המקורי של אימבר:
תספרו כמה שינויים: סדר הבתים התחלף, מתוך 10 בתים נשארו רק שניים, חלק גדול מהמילים הוחלף גם הוא, אבל רוח הדברים נשארה, הגעגוע, התקווה לחזור למולדתנו, לארץ אבותינו, זה נשמר!
התנגדויות ל"התקווה":
ההתנגדויות ל"התקווה" היו רבות מאז ומתמיד, ולמעשה רק ב-2004 הוא אושר בחוק בכנסת כהמנון הרשמי והסופי של מדינת ישראל.
אתם מאמינים?! רק בשנת 2004, לא לפני כן!
מקרה מפורסם היה כאשר בשנת 1993 מנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף עיין בספר קודש במקום לעמוד בשעת נגינת ההמנון.
בניזרי טען אז, ש"התקווה זה שיר חילוני שאין בו שום מוטיב יהודי".
- הדתיים טוענים שאין בו משהו יהודי דתי
- הערבים אזרחי ישראל טוענים שהוא מדבר רק על יהודים- "נפש יהודי".
- והרבה טוענים שיש בו משהו לא הרואי מספיק, ושהוא מדבר על תקווה במקום על מימושה, ועל "להיות עם חופשי בארצנו"- משפט שלא קיים במקור של אימבר, וששונה מהמשפט- "לשוב לארץ אבותינו", אבל השינוי התאים לתקופת המנדט, כאשר לא היתה לנו מדינה ועצמאות, והטיעון הוא שצריך לשנות שוב את המשפט הזה בהתאם להשתנות הנסיבות.
המלחין יואל אנגל אמר על "התקווה":
"זהו המנון מאוס. קודם כל זו מנגינה רומנית. שנית, זאת יללה שמקומה בגלות, ולא כאן בארץ.
אין למנגינה את העוז והאומץ של הציונות. יש בה דכדוך ורוח נכאים"
והיו פעמיים שבהם חשבו ברצינות בארץ להחליף את ההמנון.
הפעם הראשונה היוותה סכנה אמיתית להמנון, כשב-1932 מלחין בשם אריה ציפין החליט לחבר לאותם מילים של "התקווה" מנגינה חדשה. הדבר נשמע לנו היום כמו בדיחה, וזה הולך ככה:
שבו לנגן את זה ליד פסנתר ותבינו כמה זה מוזר.
יש פה המנון שעובד לפי הכללים של המנונים אחרים בעולם - בסולם מאז'ורי, מקצבים מנוקדים, משהו מאוד מארשי והרואי, אבל זה לא מתאים לנו. משהו בזה מרגיש מאוד משונה בשבילנו. זה לא יכול להיות ההמנון השלנו...
הפעם השנייה היתה כאשר בשנת 1967 רצו להחליף את "התקווה" ב"ירושלים של זהב" כהמנון הרשמי שלנו.
וגם ירושלים של זהב, כמו שהתפרסם לא מזמן, ולא נעים כל כך להודות, הוא למעשה שיר מועתק. כולנו שמענו את הסיפור על המכתב של נעמי שמר שהתפרסם שנתיים לאחר מותה, על השיר הבאסקי שהיה השפעה בלתי מודעת על ירושלים של זהב.
הנה לפניכם, המקור של השיר "ירושלים של זהב", תגידו אתם - זה דומה? זהה?
מה דומה כאן?
גם המנגינה, וגם הליווי בגיטרה בלבד שמלווה את השירה. אבל בשונה מ"התקווה", כאן יש גם שינויים, ולא מדובר על העתקה של כל צליל מהשיר המקורי. וגם כאן, כמו ב"התקווה", המילים של השיר המקורי הן מילים פשוטות ובנאליות- כאן זה מעין בדיחה על גבר שחוזר הביתה ואומר לאשתו שהילד שנולד להם הוא לא שלו, ואז היא מנסה לשכנע אותו שהילד כן שלו.
איבנז עצמו, אגב, הגיב למכתב המלא רגשי חרטה של נעמי שמר, שפורסם אחרי מותה במילים:
"חבל. לא היתה לה סיבה להרגיש אשמה. נכון, אני חושב שהיא שמעה את השיר ממני, אבל זה חלק מהחיים.
זה גם לא היה סוד"
לסיכום: בניגוד לשמואל כהן, לנעמי שמר כן היו רגשי חרטה קשים על הגניבה הזאת. וזה כן היה סוד.
אגב, ציטוט מעניין של דן מירון על נעמי שמר:
מתוך: דן מירון, "זמירות מארץ להד"ם":
"אנו פונים אל נעמי שמר כמו המלכה החורגת באגדת שלגיה הפונה אל הראי הנבואי שלה,
ומצפים ממנה שתאמר לנו שאין יפים יותר מאיתנו.
נעמי שמר הפכה למצרך שאי אפשר בלעדיו, ולכן אנו גומלים לה ב"קונצנזוס", ומזכים אותה בפרס ישראל.
הרי אלמלא היתה נעמי שמר, צריך היה להמציא אותה"
ומה דעתכם?
האם לדעתכם רגשי החרטה היו מוצדקים? האם אמנים הם עם מוסרי במיוחד שלא גונבים אחד מהשני?
(ידוע שחברות מסחריות גונבות כל הזמן אחת מן השנייה. למשל: גם מערכת ההפעלה "חלונות", וגם העכבר, אלו לא המצאות של מייקרוסופט, אבל היא עשתה עליהן מיליארדים)
אז האם מותר לגנוב באמנות?
שאלה רצינית.
הנה כמה ציטוטים על גניבות באמנות:
פיקאסו אמר פעם:
"אמנים טובים מעתיקים. אמנים טובים מאוד - גונבים"
Good artists copy. Great artists steal!
המלחין סטרווינסקי, אמר כמעט אותו משפט:
Good composers don't borrow, they steal.
ואפילו מצאתי ציטוט של במאי הקולנוע קוונטין טרנטינו, אומר:
Great artists steal, they don't do homages
וגם ט.ס.אליוט:
"הדבר החשוב ביותר שכל כותב צריך לדעת לעשות זה לדעת לגנוב, אך תוך שיפוט נכון"-
To Steal, but with a good judgement
כלומר- מה הביג דיל. כולנו מושפעים מכולם, וגונבים אחד מהשני.
בטהובן, באך, מוצרט- אצל כולם נוכל למצוא נושא או מוטיב, או מנגינה שהם גנבו ממלחין אחר, והרבה פעמים גם מיצירות קודמות שלהם עצמם.
אז נסכם את מה שראינו עד כאן: שני ההמנונים שלנו, גם "התקווה" וגם "ירושלים של זהב", הם למעשה גנובים, כך שלשאלת המפתח שלנו - מהי מוסיקה ישראלית, ומה הם המאפיינים שלה, אנחנו כנראה צריכים לחפש תשובה במקום אחר?
ובכל זאת, מה כן הופך את ההמנון שלנו ואת ירושלים של זהב לדוגמאות של הישראליוּת?
1. הקונטקסט של הביצוע- כלומר הזמן והמקום.
במקרה של "ירושלים של זהב" - מלחמת ששת הימים וכיבוש הר הבית.
במקרה של "התקווה" - תקופת חיבת ציון והשאיפה לשוב אל ארץ ישראל.
2. האופי של החומר הגנוב.
הרי ניתן היה לגנוב מתוך אלפי שירי עם בשביל ההמנון שלנו. והבחירה דווקא בשיר הספציפי הזה, כולל העובדה שהפכנו את ההמנון שלנו לשיר מאוד איטי, במקום המקור המהיר והקופצני, כל אלה באים ללמד אותנו משהו על המוסיקה הישראלית.
ואני רוצה לתת דוגמא:
אולי אתם לא יודעים, אבל אין עוד המנון כמו "התקווה". כל שאר ההמנונים הם בעצם מארש מלחמה, של יציאה לקרב. בכולם שולטים החצוצרות והתופים, והם שמחים, הרואיים, ומלאים במה שנקרא מקצבים מנוקדים:
פם - - - פה- פם!
מקצב מנוקד - מאפיין מארשים
"אנחנו יוצאים למלחמה". ככה נשמעים ההמנונים של כמעט כל המדינות בעולם.
כולם מוסיקה גרמנית באופיה, וזה משהו מדהים שגיליתי כששמעתי כמה המנונים שונים: שבהמנון של אפגניסטן או של סוריה אנחנו לא נשמע בכלל סממנים של מוסיקה ערבית, וניתן היה להחליף בין ההמנון של איראן לזה של גרמניה או של אנגליה, ולא היה קורה שום דבר. לאף אחד זה לא היה מפריע!
הנה למשל ההמנון של אפגניסטן - תקשיבו לזה רגע:
בכוונה בחרתי בגירסה אינסטרומנטלית, ללא מילים.
ואני שואל אתכם - האם יש משהו ערבי, לאומי, אוריינטלי, בהמנון הזה?
ממש לא! זוהי מוזיקה אירופאית, גרמנית, מארשית, שמזכירה מאוד את ההמנון של גרמניה, אוסטריה, ארה"ב וגם צרפת.
אגב, גם ההמנון של איראן הוא כזה, וגם של לבנון!
אין בהמנונים האלו שום דבר איראני, או לבננוני, או משהו שמזוהה עם העם או המדינה עצמה.
פשוט מוזיקה אירופאית של נצחון במלחמה.
וכך אפשר להמשיך עם כל המנון אחר של מדינה בעולם. כולם נשמעים בעצם אותו דבר!
איך זה יכול להיות?
רק ההמנון שלנו הוא שונה מאוד:
קודם כל כינורות - זאת מנגינה לא "חצוצרתית" לחלוטין, ואין אפילו פעם אחת את המקצב המנוקד: פם - - - פה- פם!
ולהזכירכם, זה בדיוק מה ששמענו קודם שאותו מלחין- ציפין, ניסה לעשות להמנון שלנו. להפוך אותו למארש צבאי.
אם הייתי עושה לכם מה שנקרא "מבחן האזנה"- זהה את ההמנון, סביר מאוד שהייתם מתבלבלים בין הלבנוני לגרמני או לרוסי.
אז מה מייחד כל כך את ההמנון שלנו מכל המנון של מדינה אחרת בעולם?
הסולם המינורי, מקצב שהוא לא מארשי ומנוקד, וכאן אנחנו מגיעים לעיקר, המסקנה של כל זה:
"התקווה" הוא בעצם זה ההמנון היחיד בעולם שהוא לא מוזיקה של יציאה למלחמה, אלא קינה שלאחר מלחמה.
וזה כבר משהו יהודי מאוד, ישראלי מאוד, שקשור מאוד אלינו.
לא ניתן לדמיין את כל אחד מההמנונים האחרים בעולם מנוגן אצלנו ביום הזיכרון, או ביום הזיכרון לשואה. זה פשוט לא מתאים, לא מתאים לעם שלנו, לאופי שלנו. ולכן דווקא ההמנון שלנו, בשונה מכל המנון אחר בעולם, הוא באמת יהודי, ישראלי, משלנו. שונה מכל המנון אחר, ומאפיין את העם שלנו ואת הדרך שאותה הוא עבר.
וזו הפואנטה החשובה שלנו להיום:
אף אחד, גם אם הוא יפני אשר שומע לראשונה בחייו את ההמנון שלנו, לא יוכל לרגע להתבלבל בינו לבין כל המארשים הצבאיים הדומים כל כך של כל המדינות האחרות. ואנחנו יכולים להבין עכשיו למה הצעתו של אותו ציפין לא התקבלה.
אנחנו לא איראן. וגם לא צרפת.
לנו לא מתאימים כל המארשים הפומפוזיים שמתאימים להם. לנו מתאימה המנגינה האיטית והמלנכולית, שמסתיימת נמוך- לשיר "ארץ ציון וירושלים", ויותר חשוב מכך- מסתיימת על הצליל שבו היא פתחה!
כלומר מנגינה שמטיילת הלוך ושוב ועולה ועולה, אבל שבה בסוף אל נקודת המוצא שלה.
המנונים אחרים נוטים לסיים בצליל גבוה כדי להראות תחושת התעלות. "הגענו לאנשהו". ו"התקווה" שלנו?
מתחילה ומסיימת בצורה רגועה על אותו צליל.
וזה- זה כבר כן מאפיין של העם שלנו ושל הישראליות!!
למעשה, לא יכול היה להיות לנו המנון אשר יותר יאפיין את תולדות העם שלנו. לא משנה אם גנבנו את המנגינה. מה שמשנה זה מה עשינו לה, וכמה שהיא מבטאת את הרוח שלנו - מנגינה מלנכולית, כבדה, ואיטית, ולא צבאית עם פומפוזיות מפוברקת, אשר מגיעה לבסוף אל המקום שבו היא התחילה.
לסיכום:
ולסיום אני רוצה לחלוק איתכם עוד גילוי שלי שלא מצאתי בשום ספר על הנושא.
יש עוד שיר, חוץ מכל שירי העם השבדים והאיטלקים והרומנים ששמענו, ש"התקווה" מאוד מזכיר, ובמקרה הזה הדמיון הוא כמעט זהה, וזה לא סתם איזה שיר איכרים רומני. והכוונה שלי היא ל"שיר הכבוד", מתוך הזמירות ששרים בסיום התפילה בשבת, ובנוסח האשכנזי שלו.
דומה מאוד, נכון?!
זהו להיום. אני חושב שעברנו מסע בין שירי עם שונים מכל ארצות אירופה, ובין המנונים שונים, ונראה לי שהבנו שאולי גנבנו חלק גדול מהמאפיינים של המוסיקה הישראלית שלנו, אבל הנה בסוף אנחנו חוזרים הביתה.
ובדיוק כמו המנגינה של "התקווה" אשר חוזרת אל הצליל הפותח שלה, הנה גם אנחנו מגלים שאחד המקורות של "התקווה" יכול להיות בכלל פיוט יהודי לשבת, שנכתב כלל הנראה על ידי אלמוני במאה ה-13.
והנה לסיום גירסה יפה במיוחד של שיר הכבוד - של גד אלבז, תנסו לשים לב לדמיון להמנון שלנו "התקווה":
תודה רבה על הקריאה!
פעם ראשונה שלכם בבלוג הזה?
אז מי אני?
אני ד"ר עמית ויינר, מלחין, ופסנתרן, וראש המחלקה ליצירה רב תחומית באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שנבחרה כאחת מעשר המחלקות הטובות בעולם בתחום ההלחנה הרב תחומית. אני עובד עם החברות יוניברסל, סוני, וורנר, מגהטראקס, ועוד. אני מלחין מוזיקה לקולנוע וטלוויזיה, כולל סדרות וסרטים כאן בארץ, ומוזיקה למחול כולל ללהקת המחול פרידאנס בניו יורק, מהחשובות בעולם. לעוד פרטים על קורסים בהלחנה אצל ד"ר עמית ויינר במסגרת האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים כמה קישורים לסיום: עמוד הסאונקלאוד שלי לחוברות עבודה וספרי לימוד מוזיקליים שכתבתי, לחצו כאן
