• עמית ויינר

איך להלחין מוזיקה? מה הדבר הכי חשוב בהלחנת מוזיקה?

במאמר הזה אחלוק איתכם שלושה טיפים שיעזרו לכם לסיים את היצירות המוזיקליות שלכם.

אחרי שתקראו את זה, אני מבטיח לכם שקודם כל לפחות תבינו למה אתם נתקעים כל פעם בתיבה החמישית של הקטע (או אחרי הבית של השיר), וגם תקבלו כלים לגרום לזה לא לקרות לכם בפעם הבאה!


אז בואו נצלול פנימה!

זה קורה לכולנו.


​אנחנו מתחילים איזה יצירה, או איזה קטע מוזיקלי חדש.


יש לנו התחלה מצויינת, ואז אחרי כמה תיבות אנחנו נתקעים ולא יודעים איך להמשיך.

אנחנו מפסיקים את היצירה בתיבה מספר 5, או כתיבה מספר 8, ועוברים ליצירה הבאה.

ואז קורה אותו דבר ביצירה הבאה...

והבאה...


נשמע לכם מוכר?

גם לכם יש המון התחלות על המחשב או במחברת התווים שלכם?

איך נלחמים בדבר הזה?

אז אני רוצה לדבר איתכם כאן על הדבר הכי עמוק שאנחנו עושים כמלחינים.

על הסיבה שכולנו נתקעים הרבה פעמים, ועל מה הדרך הכי טובה שאני מכיר להימנע מהדבר הזה. מה הדרך הכי טובה שאני מכיר שתגרום לכם לסיים יותר קטעים של מוזיקה, יותר יצירות, או יותר שירים, אם אתם מלחינים שירים.



אז קודם כל אני מודה, גם לי יש המון התחלות על המחשב. מאות של התחלות של יצירות, וגם אני נלחם בנטייה הזאת בכל קטע חדש שלי.


אז טיפ מספר 1: להבין שסיום של יצירה הוא פרידה, כמו כל פרידה אחרת בחיים שלנו.


חשוב שנבין שזו נטייה אנושית בסיסית, הפחד מלסיים דברים, זה משהו שקיים גם בהרבה מקומות אחרים בחיים שלנו.

זה דומה גם לקושי בסיום מערכות יחסים. או לסיום יחסי מורה תלמיד. לכולנו קשה להיפרד, וחלק מלהיות אדם בוגר, זה לדעת איך להיפרד, כי החיים מלאים בפרידות.


בואו נודה בזה, כל סיום של יצירה מוזיקלית, זה בעצם פרידה.


כל סיום של יצירה מוזיקלית זה בעצם פרידה


אם קשה לכם לסיים יצירה מוזיקלית, בעצם גם קשה לכם להיפרד ממנה. לשים את קו התיבה המסיים, ולהגיד לה:


"ביי. תודה שהיית שותפה למסע שלי בתקופה האחרונה.

היה לי מסע נהדר איתך. אבל אני חייב להמשיך הלאה, ליצירה הבאה"


זה קשה. אני יודע.

אבל אם לא נעשה את זה, אנחנו נחזור ונשפץ ונערוך ונשייף את אותה יצירה כל החיים. יצירה אחת, שעד גיל 95 (הלוואי על כולנו!) אנחנו שוב ושוב נחזור אליה ונתקן אותה.


לסיכום הטיפ הראשון - להבין שסיום של יצירה הוא פרידה לכל דבר, ואם נצליח להכין אותנו לפרידה הזאת, ולדעת איך להתמודד איתה, יהיה לנו יותר קל לשים קו תיבה מסיים.

ולא לפחד, זה יקרה לנו שוב גם ביצירה הבאה... והבאה... והבאה...😊


טיפ מספר 2: אף יצירה שלכם לא תהיה מושלמת!


באמת ובתמים. שחררו.


כמו שאתם לא מושלמים, ויש לכם צינון לפעמים, או כאב במקום מסויים בגוף, וכמו שהמצב רוח שלכם לא מושלם, ויש לכם עליות וירידות (יש לכם! תודו בכך 😊), אז גם היצירה הבאה שלכם לא תהיה מושלמת.


היא כן תהיה טובה יותר מהיצירה הקודמת. לזה אנחנו שואפים. להתקדם בכל פעם מיצירה ליצירה.


אבל תשכחו משלמות. הרצון להגיע לשלמות, הוא המוקש הכי גדול שלנו כאמנים יוצרים, והוא זה שגורם להרבה אמנים שיתוק אמיתי.


אולי יעניין אתכם - מה הציוד שכל מלחין צריך באולפן הביתי שלו? מהן חמש הטעויות שמלחינים עושים בבניית האולפן הביתי שלהם?


עוד על השאיפה למושלמות אצלנו האמנים, וכמה דברים יפים שמצאתי על הנושא הזה בספר הנהדר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון, בסרטון הבא:



אז שחררו מהרצון לכתוב את היצירה המושלמת. כל יצירה היא עוד אבן דרך במסע האמנותי שלכם, עוד מדרגה. ואף פעם לא מגיעים לראש ההר, העלייה בו היא העיקר!

ועכשיו לטיפ השלישי והאחרון:

טיפ נוסף שאני רוצה לתת לכם, שמרגע שגיליתי אותו עזר לי מאוד להימנע מהנטייה הזאת של להתחיל המון התחלות של יצירות ולא לסיים אותן:


טיפ מספר 3: תכתבו מהר! ואל תכתבו מצליל לצליל.

ותנסו להבין מה הצורה של הקטע כמה שיותר מהר בתהליך העבודה!


נעמי שמר סיפרה שאת השיר האלמותי "ירושלים של זהב", לקח לה שלושה חודשים להתחיל, ולילה אחד לסיים.


במשך שלושה חודשים היא לא ידעה מה לכתוב.

איך כותבים עוד שיר על ירושלים. והיא בכלל גרה בצפון תל אביב באותה תקופה (אגב, היא למדה פסנתר קלאסי לפני כן באקדמיה למוזיקה בירושלים, כן כן!).


אז במשך שלושה חודשים גם נעמי שמר הגדולה התעסקה בלדחות ולדחות, מה שכולנו הכי טובים בו - Procrastination באנגלית.

ואז ברגע שהיא התיישבה לכתוב את השיר, תוך כמה שעות, בלילה אחד, יצאה לה יצירת המופת הזאת!


אגב, גם מוצרט היה כותב מהר מאוד. וגם הנדל.


המלחין איגור סטרווינסקי אמר משפט מאוד יפה, שאני מאוד אוהב לצטט:

איגור סטרווינסקי - מגדולי המלחינים במאה העשרים:


"יצירת מוזיקה היא מעשה שרירותי לחלוטין.

אבל המוזיקה לא אמורה להישמע שרירותית".

מה הכוונה?


עצם העובדה שאתם כרגע מלחינים קטע מסויים, בין אם זה יצירה לפסנתר, או מוזיקה לחליל ואבוב, זה שרירותי לחלוטין.

ברמה העמוקה ביותר של הדברים, הסיבה שאני אישית כרגע עובד למשל על מוזיקה למחול, היא שרירותית לחלוטין, וקשורה להזמנה שקיבלתי. יכולתי גם לקבל הזמנה לכתוב מוזיקה לסרט (וגם הוא היה שרירותי. אני מניח שהבנתם...).


עוד על מוזיקה לסרטים במאמר הבא

אבל אנחנו לא רוצים שהמוזיקה שלנו תישמע שרירותית!


אם המוזיקה שלך נשמעת שרירותית, סימן שהמאזין לא יצליח להבין מה אתה רוצה להגיד.


למה ביקשת ממנו, מהמאזין, לשבת ולהקשיב לקטע של מוזיקה שנשמע לו שרירותי?

כלומר שאין היגיון לצלילים שאתה המלחין בחרת? למה בחרת למשל אבוב ולא קלרניט לקטע מסויים?

למה כינור ולא ויולה בקטע אחר?


אולי יעניין אתכם: איך מתזמרים מוזיקה לקולנוע?


במה זה שונה מחתול שהולך על הפסנתר, ויוצר אוסף של צלילים שברור מאליו שהוא שרירותי, כי לחתול אין הרי כוונות אמנותיות בזמן שהוא מתהלך על הפסנתר... :)

חתול על הפסנתר - האם יש לו כוונות אמנותיות? :)

אז הגענו לעיקר:


עצם מעשה יצירת המוזיקה הוא תמיד שרירותי, אקראי.


אבל למוזיקה עצמה חייב להיות היגיון פנימי ברור שגורם לכך שלכל צליל שאתה המלחין בוחר, לכל צליל כזה יש סיבה.


אז למה לכולנו יש המון התחלות על המחשב? למה אנחנו נתקעים כל כך הרבה פעמים אחרי כמה תיבות?

כי לא הצלחנו להבין את הקונספט הכללי של היצירה. כי לא מצאנו סיבה לצלילים שבחרנו.


זה משהו שאני עושה בעצמי, לבנות קונספט ליצירה כמה שיותר מהר בתהליך העבודה:

זה יכול להיות ציור של סקיצה של היצירה, או תרשים, או סכימה כלשהי.


אבל כמה שיותר מהר אני משתדל להגיע למצב שאני יודע איך היצירה מתחילה, לאן היא הולכת, ואיך היא מסתיימת.

גם אם אין לי עדיין את כל הצלילים שבאמצע. אני משתדל להגיע כמה שיותר מהר לסקיצה של היצירה כולה!


למה? אתם שואלים?


כי הכי גרוע זה להתקדם בכל יום מתיבה לתיבה.


כלומר כל יום להמשיך כמה תיבות, בלי לדעת לאן כל זה הולך.

זאת שיטה בדוקה בעיניי להיתקע איפשהו באמצע, ולא לסיים את היצירה.