אז קודם כל, לפני שנתחיל - תשמעו – כבר הרבה שנים אני חולם לעשות כזה דבר.
ללמד סופסוף מאלף ועד תו איך להלחין מוזיקה!
אז אתם מתעניינים בהלחנת מוזיקה. בין אם זה מוזיקה לסרטים, לטלוויזיה, מוזיקה למשחקי מחשב, או מוזיקה לעולם הקונצרטים. או הלחנת שירים.
יש בעיניי חמישה עקרונות בסיסיים שכל מוזיקה בנויה עליהם, לא משנה מבחינתי באיזה ז'אנר, באיזה סגנון, ולאיזו מטרה.
אבל קודם כל, לכל אחד מהתחומים של הלחנת מוזיקה שהזכרתי קודם, יש דרישות מסויימות שונות.
למשל מלחין לסרטים עובד בצורה שונה מאשר מלחין למשחקי מחשב.
למשל אחד הדברים בחשובים במוזיקה למשחקי מחשב היא היכולת שלה להיות בנויה על לופים (Loops), כלומר שיהיו בו לופים של שכבות מסויימות, שבכל פעם ניתן להוסיף שכבה אחרת וזה יישמע טוב, למשל על פי מה שקורה לשחקן במשחק.
במוזיקה לסרטים זה לא ככה, והמלחין עובד מול זמן קבוע ומוגדר - Time-line, מה שלא קיים במוזיקה למשחקי מחשב, כי הרי המלחין לא יודע כמה זמן השחקן יבלה בסופו של דבר בכל שלב של המשחק!
מלחין לתיאטרון עובד שונה ממלחין לספריות מוזיקה, וכולי. כל תחום והדגשים שלו:
אז כל מלחין עובד בצורה שונה, וכל ז'אנר מכיל את העקרונות החשובים שלו.
אבל במאמר הזה אני אדבר דווקא על הדומה בין התחומים השונים. על הדברים הבסיסיים ביותר שכל מוזיקה בנויה עליהם.
אז בואו נצלול פנימה!
1. צורה - כל יצירה, כל שיר, כל קיו של מוזיקה לסרט, יש להם צורה מסויימת.
לשירים בימינו למשל, יש מבנה קבוע של בית - פזמון - בית - פזמון - לפעמים C Part ואז שוב פזמון.
הנה למשל השיר החדש (נכון לדצמבר 2021) של אדל.
מה הצורה של השיר?
נכון!
בית - פזמון - בית - פזמון
ואיפה הקליימקס (השיא) של השיר (עוד על קליימקס בהמשך) - בפזמון האחרון, כמו בהרבה מאוד שירים אחרים בימינו.
בתקופה הקלאסית הצורה העיקרית היתה צורת סונטה, שמבוססת על הדגם של הפואטיקה של אריסטו, עם שתי דמויות ראשיות - אנטגוניסט ופרוטגוניסט, כלומר הטוב והרע (בלי המכוער....😊). והמאבק ביניהם הוא הסיפור בכל סיפור טוב לדעת אריסטו, וכך גם בצורת סונטה.
עוד על צורת סונטה והפואטיקה של אריסטו אכתוב בפוסט נפרד.
אז לכל תקופה יש את הצורות המוזיקליות הנפוצות ביותר שלה. והמאזין יודע את זה, הוא מרגיש את זה גם אם הוא לא מוזיקאי.
שיר כמו Stairway to Heaven הוא שיר נדיר מאוד, כי אין לו ממש מבנה של בית - פזמון - בית, כפי שאנחנו מצפים משיר.
וזה חלק מהכוח שלו.
אז איך אנחנו כמלחינים יכולים לעבוד עם הצורות המוזיקליות הנפוצות הללו?
לדעת שהן קיימות, וללמוד לעבוד מול הציפיות של המאזינים. למשל לשבור חלק מהמבנה של השיר או היצירה, דווקא במקום שהמאזין הכי מצפה לו, זה דבר שיכול להיות מאוד מעניין!
עוד על הציפיות של המאזינים, בעיקרון מספר 3.
2. "לכל צליל יש סיבה"
המלחין איגור סטרווינסקי אמר שכל מוזיקה היא שרירותית בבסיס שלה.
אבל שהיא לא צריכה להישמע שרירותית.
כלומר שעצם כתיבת היצירה היא שרירותית.
ויש בזה משהו מאוד עמוק ונכון בעיניי.
מה הכוונה? עצם העובדה שאתם כרגע מלחינים קטע מסויים, בין אם זה יצירה לפסנתר, או מוזיקה לחליל ואבוב, זה שרירותי לחלוטין.
ברמה העמוקה ביותר של הדברים, הסיבה שאני אישית כרגע עובד למשל על מוזיקה לסרט, או למחול, או יצירה שאני מלחין כרגע להרכב דואו ירושלים - Jerusalem Duo, היא שרירותית לחלוטין, וקשורה להזמנה שקיבלתי. יכולתי גם לקבל הזמנה לכתוב מוזיקה לסרט אחר, או לאנסמבל אחר (וגם הוא היה שרירותי. אני מניח שהבנתם...).
אבל הדבר הכי חשוב כאן:
אנחנו לא רוצים שהמוזיקה שלנו תישמע שרירותית!
הרי אף אחד לא ירצה לשמוע מוזיקה שנשמעת לו שרירותית, כלומר שלמלחין של המוזיקה אין כוונה מאחורי הצלילים אותם הוא בחר.
אז מה שאני מציע לכם לחשוב עליו, הוא שלכל צליל שאתם כותבים, ואפילו לכל סימן דינמיקה, או ארטיקולציה (אופן הנגינה בכלים השונים) - לכל פרט קטן כזה יש סיבה!
וזה עובד ככה בכל התחומים האחרים.
בשיווק למשל - תיכנסו לאתר של חברת אפל, ותראו שכל פרט קטן שם יש סיבה. סיבה שיווקית במקרה הזה, שאמורה לגרום לנו לאהוב את אפל, ולקנות את המוצרים שלה.
ככה זה אמור להיות גם באמנות שלנו, במוזיקה שלנו. שלכל פרט קטן, לכל צליל יש סיבה.
3. ציפיות המאזין - מימוש שלהן, ואי מימוש שלהן.
זה משהו שקיים בכל סגנון מוזיקלי בעולם - כל מאזין מתחיל לפתח ציפיות כבר לאחר כמה צלילים ראשונים של כל קטע מוזיקלי שהוא שומע.
והמשחק הזה מול הציפיות של המאזין - לפעמים לממש אותן, ולפעמים להפר אותן, הוא אחד המשחקים הכי חזקים שיש לנו כמלחינים
על זה בנויה למשל מה שקוראים "קדנצה מדומה" - כלומר דרגה חמישית שהולכת לדרגה שישית למשל. המאזין ציפה לטוניקה, לדרגה ראשונה, אבל הפתענו אותו עם דרגה שישית.
בואו נסתכל על הקונצ'רטו לכינור של בטהובן כדוגמא:
תסתכלו בשניות שבו מתחיל הסרטון - דקה 9:33. ותקשיבו לאקורד המפתיע של התזמורת שנכנסת מיד אחרי הסולם העולה של הכינור.
זה מה שנקרא דרגה שישית מונמכת (!!), כלומר קדנצה מדומה מפתיעה במיוחד!
והפסקול של הסרט "טנט" כדוגמא טובה לאותו מהלך של קדנצה מדומה:
המהלך ההרמוני הוא:
כאשר בכל פעם מגיעים לשישית כסיום מדומה במקום לטוניקה.
בקיצור - ללמוד לשחק עם הציפיות של המאזין - אלה אחד הכלים החשובים ביותר שלנו כיוצרים!
4. קליימקס - השיא.
לכל יצירה מוזיקלית יש קליימקס, כלומר שיא, המקום שהוא הפואנטה של היצירה. אני מאמין שאין דבר כזה יצירה ללא קליימקס, ממש כמו שבכל משפט שלנו בדיבור תמיד יש פואנטה כלשהי, ותמיד תהיה מילה אחת יותר מודגשת מהאחרות.
תנסו לקרוא בקול רם את המשפט הבא:
אמרתי לך לא לעשות את זה יותר!
עכשיו תדגישו בכל פעם מילה אחרת:
אמרתי לך לא לעשות את זה יותר!
אמרתי לך לא לעשות את זה יותר!
אמרתי לך לא לעשות את זה יותר!
וכולי.
בכל פעם המשפט משנה קצת את המשמעות שלו, לפי ההדגשה השונה של המילה החשובה ביותר במשפט.
אותו דבר במוזיקה, בין אם במשפט מוזיקלי קצר של 4 או 8 תיבות, או ביצירה ארוכה של כמה דקות.
תמיד יהיה קליימקס, איזור שהוא השיא של היצירה כולה, של הפרק, או של השיר.
בואו נחשוב על כמה דוגמאות להמחיש את רעיון הקליימקס:
הנה השיר המפורסם מתוך הפסקול של טיטניק.
תקשיבו לשיר, ותגידו אתם מתי מופיע הקליימקס של השיר:
נכון!
זה בדיוק מה שקורה בדקה 3:24, איפה שמתחיל כאן הסרטון.
יש שם מודולציה מעניינת מאוד (זאת מודולציה אנהרמונית! נושא מאוד מתקדם בהרמוניה!), וגם בקליפ של השיר אתם תראו שם את הספינה מתנגשת בקרחון.
והנה עוד דוגמא, ארוכה קצת יותר:
הקונצ'רטו השני של רחמנינוב לפסנתר, הפרק הראשון. איפה כאן הקליימקס?
נכון! בדיוק כמה שניות אחרי שהסרטון מתחיל, בדקה 6:56 מתרחש הקליימקס של הפרק כולו.
והקליימקסים האלה, הם המקומות ששווה לחיות בשבילם!
גם כמאזין, וגם כמלחין בעיניי. וחשוב מאוד לדעת איך לעצב נכון את הקליימקסים של היצירות שלנו, כדי שלא נפספס את הרגע החשוב ביותר ביצירה, בדיוק ברגע ש... ... ...
...
...
...
(זאת היתה דוגמא לציפיה שלא מומשה... 😊)
5. הסוף. אחד הדברים החשובים ביותר בכל יצירה מוזיקלית בעיניי הוא הסיום.
היכולת שלנו לגרום למשהו להרגיש כמו סיום, ולא כמו....
...
...
...
שמתם לב מה קרה במשפט הקודם?
שוב, היתה לכם תחושה שיש המשך למשפט. ולא קיבלתם את תחושת הסיום שרציתם.
זה עוד סוג של משחק עם ציפיות המאזין, כמו בעיקרון מספר 3, אבל בסיום של יצירות אנחנו בדרך כלל נרצה לתת תחושת סיום משכנעת, תחושה שהסיפור הסתיים.
כמו בכל סרט טוב, או בסדרה "משחק הדיוניון" למשל (עוד על המוזיקה הקריפית והמפחידה של "משחק הדיונון", במאמר נפרד שאכתוב בקרוב!), אנחנו רוצים לקבל סוף שפותר את הקונפליקט מצד אחד, אבל תמיד טוב בסרט או בסדרה להשאיר לנו טעם של עוד (בשביל שתהיה עונה שניה למשחק הדיונון... 😊).
אבל ביצירות שלנו אין עונה שניה, ובדרך כלל אנחנו נרצה ליצור תחושת סיום משכנעת מאוד, כדי שאנשים יידעו למחוא כפיים כשזה נגמר.
וכאן גם נגמר הפוסט הזה.
מקווה שעזרתי לכם להבין את חמשת העקרונות החשובים ביותר בהלחנת מוזיקה בעיניי, שהם:
1. צורה
2. "לכל צליל יש סיבה"
3. ציפיות המאזין
4. קליימקס - השיא
5. הסוף
גם המאמר הזה עצמו, למי שקרא בעיון, בטח שם לב שהוא בנוי על פי חמשת העקרונות שעכשיו דיברנו עליהם.
היתה לו צורה ברורה.
לכל מילה או פסיק בו היתה סיבה.
נוצרו בו ציפיות שלכם הקוראים.
ניסיתי שהקליימקס יהיה באזור שבו דיברתי על הקליימקס :)
והיה לו סוף ברור ומוגדר.
ניסיתי לגרום לסוף להישמע משכנע, במיוחד בגלל שהדבר הכי חשוב שעליכם לדעת ועוד לא הזכרתי אותו הוא....
תודה רבה על הקריאה!
אז מי אני?
שמי ד"ר עמית ויינר, ואני מלחין, ופסנתרן וראש המחלקה ליצירה רב תחומית באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים.
אני עובד עם החברות יוניברסל, סוני, וורנר, מגהטראקס, מארה"ב, ועוד. אני מלחין מוזיקה לקולנוע וטלוויזיה, כולל סדרות של הוט כאן בארץ, ומוזיקה למחול כולל ללהקת המחול פרידאנס בניו יורק, מהחשובות בעולם.
אגב, למי שלא יודע, בשנת 2021 פתחתי עם השותף שלי עודד פריד גאון, ספריית מוזיקה משלנו - אודיו קרטל בואו להקשיב לקטלוג שלנו!
לעמוד הספוטיפיי שלי:
